אקס מיתולוגי בארגונים

אקס מיתולוגי בארגונים - סיפור מקרה

נכנסתי לחדר המנהלת.
על שולחן ישיבות לא גדול מידי, התכנסו בצפיפות מנהלי חטיבות ורכזות שכבה של בי"ס לא גדול מידי.
הגודל מאפשר להם לחרוט על דגלם יחס אישי ושיתוף פעולה יוצא דופן עם ההורים.
משהו לא טוב קורה בין המורים להורים כבר זמן מה והם רצו להתייעץ אתי לגבי תהליך שמשלב קונסטלציה ארגונית.

המורים מתארים חוויה של משהו נפרץ.
הם מרגישים לא מוגנים. הם מאשימים את ההורים בהתערבות יתר.
ההורים, מצדם, מתלוננים שלא מקשיבים להם.
בראש הקונסטלטיבי שלי אני יודעת שכשקושי מתבטא במקום מסוים במערכת, הוא שיקוף למשהו אחר שקורה או קרה בעבר, בדרך כלל בהיררכיה היותר גבוהה בארגון.
קצת כמו ילדים, שרבים את הריבים של ההורים שלהם.

אני נותנת לעיניים שלי לצוף בחדר, מרימה את הראש ומתבוננת על הקירות.
אני אוהבת לעשות את זה בפגישות, זה עוזר לי לחוש עוד משהו שהוא מעבר למילים.
העיניים שלי קולטות את שלל תעודות ההוקרה ממפעל הפיס ומשרד החינוך שתלויות על הקיר, אבל השם שכתוב שם, הוא שם של גבר והמנהלת שמולי היא אישה.
אני מתחילה לתהות אם יש פה סיפור קלאסי של "אקס מיתולוגי".

"אקס מיתולוגי" בארגונים, הוא דמות "אגדית", או לחילופין דמות "טראומתית" שלעובדים, לקולגות, או ללקוחות קשה לשכוח.
רוחו משוטטת במסדרונות הארגון הרבה זמן אחרי לכתו.

זו, "האגדית", תגרום לכולם להמשיך לצטט אותו או להזכיר מה ואיך היה כשהוא היה פה. החלל שהשאיר אחריו, נדמה שלא יוכל להתמלא אף פעם וצ'אנס אמיתי לא ניתן למי שיגיע אחריו.

זו, "הטראומתית", תגרום לכולם לחבר את התפקיד לטראומה, לאבד את האמון כלפי מי שיאייש אותו הרבה אחרי שאותה דמות הלכה וגם פה, צ'אנס אמיתי לא יינתן למי שיגיע אחריו.

"למי שייכות התעודות ?"שאלתי ותוך שנייה הבנתי שמדובר בזו 'האגדית'.
הפנים של כולם העלו חיוך עדין ומבט נוסטלגי ובזה אחר זו, מבלי ששאלתי, הם החלו לספר עליו, לצטט אותו, לתאר אותו.

"ואיך זה בשבילך לשמוע את זה?" שאלתי את המנהלת
"אני יודעת שיש פה נעליים גדולות, זו שהייתה לפניי ניסתה להיכנס אליהן ולא שרדה".
"אז מה עשית בינתיים שעזר לך...? את פה"
" לא ניסיתי להיכנס לתוך הנעליים ולא ניסיתי לסלק אותן מהחדר. עובדה שהתעודות עדיין תלויות וגם הנעליים פה והנה (היא מצביעה על הסנדלים שלה) אלה שלי."

"אז אם נצא מנקודת הנחה שיש קשר בין החוסר שלו לבין הבעיה שאתם חווים", אני פונה אל צוות המורים ושואלת – "מה עולה בכם?
"ואז הם סיפרו איך הוא היה מגן עליהם. הוא היה ממש עומד בגופו בין המורים להורים.
בכל בוקר הוא היה עומד בשער בית הספר, תמיד היה להם גב, תמיד שמר עליהם, היה נכנס בהורים ומאפס אותם כשצריך, שם גבול כשצריך.

"כשאתם אומרים שתמיד היה לכם גב, אני שומעת שבעצם הוא לא עמד מאחוריכם אלא ראיתם את הגב שלו. במקום לדחוף אתכם מאחור וללמד אתכם איך עושים את זה, הוא התנהג כמו אמא לביאה והיה עושה זאת עבורכם.
נראה לי שהיום יש לכם מנהלת, שרוצה ללמד אתכם איך עושים את זה, שרוצה לעמוד מאחוריכם ולא לפניכם, עם הגב אליכם.
אתם, מרגישים לא מוגנים, מרגישים שמשהו נפרץ כי שום דבר לא עומד יותר בינכם לבין ההורים, אבל לי זה מרגיש לי כמו הזדמנות חדשה,
לקחת את האיכויות של אמא לביאה ולהטמיע אותן בתוככם למסוגלות חדשה"

הצצתי במנהלת. ראיתי במבט שלה שראיתי אותה.
הסתכלתי על המורים. ראיתי במבט שלהם את האצבע שהופנתה כלפי ההורים יורדת.
והלכתי.
זה היה מספיק.
לא הייתי צריכה לשוב...

והתמונה:
Jon Tyso by Unsplash